בשנים האחרונות, כלומר, בערך מאז היותי תלמידת כיתה ג', קשה לי עם טקסי יום הזיכרון והעצמאות.

בימי הזיכרון אנו בוכים על חיים גדועים ומנסים להדחיק את העובדה שאין לזה סוף ושלנצח נחיה ונמות על חרבנו, כאן במרחב הלא אוהד הזה שבחרנו לנו לבית (או שמא הוא בחר בנו), ולמחרת המעבר הבלתי אפשרי הזה מבכי לצחוק, מאבלות קולקטיבית לזיקוקים ופטישים, מהרע הטרגי וחסר התקנה אל הטוב השטחי והמתלהם. והכל מעלה עשן ונוטף דם. דם החללים ודם הקורבנות הנצלים על מנגלינו.

וכולנו כל כך מרוכזים בעצמנו, כעם, בשני הטקסים, מרחמים על עצמנו כעם, גאים בעצמנו בעם.

מאוהבים באדמה הספוגה בדם. ושוכחים תבל ומלואה, ואפילו למרבה המבוכה, שוכחים את מי שאמר והיה…

 "שלושה הן שהיו להוטים אחר האדמה ולא נמצא בם תועלת, ואלו הן:  קַיִן  - '[וְקַיִן הָיָה] עֹבֵד אֲדָמָה'. נוח – 'וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה'. עוזיהו – '… כִּי אֹהֵב אֲדָמָה הָיָה'."

בראשית רבה (כב, ג-ד)

 איכשהו, למרות היותי ילדת טבע בהגדרה ובמהות, תמיד העדפתי את אהבת האדם על אהבת האדמה. מין מחלה כזאת.

כמו גיבור הסיפור של עגנון "הסייף", אני מנסה לקבור את החרב הישנה והחלודה באדמה הקשה.

זה לא קל.

לפעמים אני מנסה לומר משהו על כך שהכאב הוא אוניברסלי ושאין עליו מונופול, פעם (לפני יומיים, בפייסבוק) ניסיתי להעלות לדיון את הצורך והרצון לשנות את ההימנון, שהוא מצד אחד גלותי ופסימי (עוד לא אבדה תקוותנו. עדיין לא. חכו עוד קצת והיא תאבד) ומצד שני מאוד לא ישראלי, כי הוא מדבר רק על נפשו של היהודי ומתעלם מכל אותן נפשות ישראליות שכל חטאן בסיפור הזה הוא שהן לא נולדו ליהודים. ואולי הן לא מספיק הומיות?

לפעמים אני פשוט מבריזה מהטקסים הללו, שמתחילים בילדות בנות חמש עשרה שעדיין לא היה להן חבר ראשון והנה הן כבר שרות בגרון ניחר על אהובים נופלים, דרך ריקודי אולטרא סגול מרגשים, וכלה במערכונים סרי טעם ומופעי דגלים ופיצוצי דינור מלווים בתיפוף במקצב מלחמה.

אני שונאת את זה אבל מעדיפה לא לדבר על זה. זה לא נעים לקבל על הראש קיתונות של כעס, בוז, צדקנות וטהרנות, בעיקר לא על חולצה לבנה.

יש גם דברים יפים שעולים בטקסים הללו, כמו סיפורים אישיים, מכתבים מלאי עומק, רגעי חסד של כנות, חמלה ואנושיות פגיעה ורגישה. ובכל זאת… עדיין קשה לי להזדהות עם הים הכחול-לבן.

והנה השבוע נפלה בחלקי הזכות הגדולה לקחת חלק בטקס אחר, שגרם לי להתרגשות אמיתית.

זה היה במרחק חמש דקות מביתי, בבית הספר "גליל" אשר בקבוץ אשבל. זהו בית-הספר דו-לשוני ורב תרבותי. לומדים בו ילדים וילדות בני כמה דתות, דוברי עברית וערבית מהאזור כולו.

במשך כל השנה הילדים לומדים, מטיילים ומשחקים ביחד, ללא היררכיות ופחד. רק ביום הזיכרון מתחלקים הילדים, ההורים והצוות לשתי קבוצות הלאום.

מתקיימים במקביל טקס יום הזיכרון בקרב היהודים וטקס זיכרון הנכבה בקרב הערבים, ומיד לאחר מכן מתכנסים כולם במרחב אחד וחוברים לטקס גדול ומיוחד שמכונה "מן הכאב אל התקווה".

בטקס יום הזיכרון היהודי הייתי באמת גאה. זה היה מוזר. יכולתי ממש להרשות לעצמי לכאוב את הכאב הלאומי שלי כי ידעתי שמעבר לקיר מתקיים טקס מקביל. הכבוד שלי אל האחר נתן לי לגיטימציה לכבד את עצמי. אחר כך היו כמה שירים וכמה קטעי קריאה, קונבנציונליים למדי, פשוטים ואמיתיים, חפים משנאה. ולבסוף, כששרנו את התקווה, יכולתי להרף עין, לחוש תקווה.

הטקס הכללי, שכמוהו הייתי רוצה שינבטו ויפרחו בכל רחבי הארץ שלנו, היה קצר אבל מרטיט לב. הוא התחיל בנערה אחת ששרה בשתי השפות שיר שנקרא בעברית "זמן השלום", היא שרה ללא מיקרופון וללא מוסיקת ליווי, והשקט ששרר באולם לא היה מבייש את ספריית הקונגרס.

ילדי כיתה אלף רקדו ריקוד שביטא את המעבר מן הכאב אל התקווה.

ההורים משני העמים בירכו את ילדיהם שישכילו לשכוח את טעויות העבר ולבנות יחד עתיד חדש וטוב לכולנו.

ואז עלו אל הבמה תלמיד יהודי שאחז בגיטרה ותלמידה ערביה מצויידת בכינור. כל אחד מהם, לסירוגין, ניגן קטע ועשה צעד לכיוון מרכז הבמה.

עד שלבסוף הם נפגשו באמצע וניגנו ביחד.

זה היה קיטש דו-לאומי משובח לעילא ולעילא.

טוב, סיימתי. עכשיו תגידו לי שאני תמימה.

בזמן האחרון אנחנו מרבים לדבר על הדרה.

הדרה היא דחיקה והרחקה של האחר. ברור שאיש אינו מדיר את עצמו ואת שכמותו. אנחנו נוטים להדיר את מי ששונה מאיתנו. למה? אולי כדי להרגיש יותר טוב עם מי שאנחנו על חשבון מי שאינו אנחנו. ככל שננמיך ונדכא את זה שלידינו נרגיש יותר גבוהים ומאושרים, לא?

בתהליך ההדרה החזק תמיד מנצח. "כל דאלים גבר".

החזק ידיר את החלש, הרוב את המיעוט, ולא להיפך.

נורא כיף להיות במקום החזק, להיות שייך לרוב, למנצחים, למקובלים. אבל מישהו חייב להיות גם בצד השני של המשוואה. ומיהו האחר האולטימטיבי? מיהו המודר התמידי?

מי אם לא היהודי…

חשבו על הגלות. על המקום העצום הזה שהוא כל מקום פרט למולדת, על שלל הנופים, השפות והתרבויות. חשבו על התקופה העצומה הזאת שבה היינו תמיד סוג ב'. תמיד האנדר-דוג.

אם נחזור למשל הכיתתי, בגלות תמיד היינו הילד המוחרם, המושפל, הנרדף, המדוכא, הדחוי, הכי שנוא, הכי נלעג.

אבל "החנון של הכיתה" זה רק משל מעודן. בנמשל זה נגמר לא פעם בהתעללות וברצח.

במובן הזה היהודי דומה לצועני, למפגר, למשוגע, להומו. הנאצים הבינו את המשוואה הזאת היטב.

ימי הגלות של היהודים חלפו עברו. מדינות כבר לא מפלות לרעה יהודים, כבר לא מעלילות עליהם עלילות דמים, כבר לא אוסרת על אדם לקנות קרקע, לגור במקום מסוים, לעבוד במקצוע זה או אחר, רק בגלל היותו יהודי, אבל השאלה האם למדנו לקח נותרה ללא מענה.

אם למדנו רק כיצד להתגונן, כיצד לחשוד, כיצד "שנית מצדה לא תיפול", אזי טעות בידינו.

היהודי הגלותי הוא רק דוגמא היסטורית לאחר המודר. אחת מיני רבות.

שלשום זה היה היהודי, אתמול האפרו-אמריקאי, היום הערבי…

שיילוק ויסכה

ומעבר לכל אלו – ישנה ההדרה הקבועה. היא מתרחשת בכל זמן ובכל מקום, במקביל. קולה לא תמיד נשמע. יש מי שדואג להשתיקה.

אולי, כשנצליח כחברה לסור מהרעה הזאת, נוכל באמת לעשות טוב.

 Woman is the nigger of the world

כולם מכירים את משל האימים הקטן על הניסוי בצפרדעים האומללות. את האחת מבשלים על אש קטנה והיא נהנית לה מהספא, לא שמה לב לעובדה שהיא מתבשלת לאיטה עד שכבר מאוחר מדי, ואת השנייה שמים על אש גדולה והיא מיד מבינה את חומרת המצב, לא מאבדת את העשתונות וקופצת החוצה- אל החופש.

בזמן האחרון דומה שהכל רותח ומבעבע סביבנו. פתאום אנחנו שמים לב להמון רעות חולות שעד עכשיו הדחקנו. אולי כי היה לנו נעים מדי עם כל הריאליטי והסושי והידוענים מסביב. אולי כי לא האמנו שאפשר באמת לשנות משהו.

קווי המהדרין לא נולדו אתמול, הפליטים לא נפלטו אתמול, חוקי הגזע בועדות קליטה ובועדי בית לא הומצאו אתמול, ביזיון השחיתויות בכנסת לא התחיל אתמול. הכל היה נוכח במשך שנים אבל אנחנו נמנמנו כמיטב יכולתנו.

אז מה שינה את זה? מה הגביר את האש בכיריים פתאום שאנחנו קמים וקופצים וצועקים ומתעצבנים ומוחאים (לא כפיים)? ועושים כל כך הרבה רעש!

מה קרה שנהיינו פתאום כאלה אקטיביסטים, דעתניים ומודעים?

מה קרה שהתחלנו להשתמש פתאום במילה הזאת, הדרה?

אני חושבת שזה קשור למילה אחרת, שהיא גם שמו של ההימנון הלאומי-דתי שלנו. התקווה.

והתקווה שבה בגלל שקרו כמה דברים שנגדו את ההיגיון הפסימיסטי הלא בריא שלנו, כמו חזרתו של גלעד שליט, שכולנו דאגנו לו ביחד כאילו היה האחיין הפרטי של כל אחד ואחד מאיתנו, אחרי חמש שנים שחורות. פתאום, בלי ששום דבר נראה לעין לא השתנה. ואולי גם העניין עם אנסי בדימוס שנכנס לכלא לשנים ארוכות וטובות. אולי ההתחממות הגלובלית. אולי דברים אחרים.

האמת שהסיבה לא משנה לי. העיקר הבעבוע עצמו והעובדה שעכשיו אולי בכל זאת יש לנו סיכוי לצאת לחופשי ולא לגמור בתוך באגט.

מספרים על אדם שחגר צרורותיו ויצא לחפש רב שנודע בחוכמתו המופלגת על מנת לזכות בברכתו. לשם כך נסע לארץ רחוקה, טיפס על הר גבוה, עבר כמה וכמה עיירות נידחות, עד שהגיע לקצה קצהו של כפר חסר שם, ושם, בבקתה עלובה ודלוחה מצא את אותו רב גדול, בחדר שחוץ מכסא שבור למחצה, שולחן ישן ועליו כמה ספרים, מעט לחם יבש וקומקום חלוד, היה ריק לגמרי. לאחר שלמדו מעט ביחד העיז המבקר לשאול את רבו:

"כיצד זה שאין לך כמעט כלום?"

הציץ הרב בצרורותיו של האיש וענה לו בלי להתבלבל: "וכיצד זה שלך אין כמעט כלום?"

"והלא אני רק מבקר כאן לשעה קלה בלבד."תמה האיש.

"כמוך – גם אני. מבקר כאן לשעה קלה בלבד." ענה הרב ולא יסף.

גשם שוטף ללא הפסקה כבר כמה ימים ואנחנו בכוננות ספיגה וסחיטה. כמו נוודים מומחים אנחנו נודדים עם המזרונים והסדינים מחדר לחדר במטרה למצוא פינות יבשות, מעמידים דליים, קערות, ספלים, כל מיכל שמוצאים, מתחת לסדקים המטפטפים, מתכרבלים יחד ליד הראדיטור הישן, מנסים להתנחם זה בחומו של זה.

בעיקר מחכים.

אנחנו כבר לא טורחים להתקשר לבעל הבית, לקרוא לו לבוא לתקן. הרי בקרוב מאוד הבית שאנו בונים בזיעת אפינו ובמשכנתאת בנקינו, יהיה מוכן ומזומן למעבר.

כבר אין חשק ואין כוח לויכוחים, תיאומים, בדיקות ותיקונים. מה הטעם? אוטוטו אנחנו לא פה.

כבר עכשיו, לפחות שלוש פעמים ביום, אנחנו שם, במגרש, מבקרים את הטיח הטרי על הקירות, את המרצפות הבתוליות, את החלונות שהם עדיין רק פתחים, מסקלים אבנים מהגינה, שהיא עדיין רק אדמה, חומה ופורייה, נרגשת לקראתנו כמו שאנו לקראתה.

בגופינו עודנו גרים בבית הישן, השכור, הזמני, אבל ברוחנו אנחנו כבר בבית החדש. בית הקבע. מצמיחים שורשים עמוקים, מתבייתים.

האדם המאמין בחיי העולם הבא, חי את חייו בעולם הזה כאורח לרגע. הוא כאן בגופו אבל תוך כדי כך הוא עומל על בניית ביתו הרוחני: מניח יסודות של חמלה ושל חוכמה עמוקה, מציב עמודים של אמירת אמת ושל דאגה לזולת, מוסיף לבנים של מעשים טובים ושל מתן בסתר.

אז למה בכל זאת אנחנו נקשרים כל כך לבית השכור הזה שלנו? לעולם הזה? הדולף, הצונן, חסר התקנה. זה שלא בחרנו, שלא שייך לנו, שאנו בו בעל כורחנו.

הביטו סביב! אנחנו עדיין כאן. אמנם אורחים לרגע, אבל עלינו לסדר ולנקות את הבקתה העלובה שלנו, לשלם את שכר הדירה, ליידע את בעל הבית על הנזילה, אם לא בשבילנו אז לפחות בשביל הדיירים הבאים. ובמקביל, להמשיך להשקיע ככל יכולתנו בבית החדש, זה שהולך ולובש צורה עבורנו עם כל יום שעובר. ולא לפחד.

העולם הזה הוא גשר צר, סירה מתנדנדת על פני הגלים, דירה שכורה במחיר מופקע, אבל העיקר הוא לא לפחד כלל, כי בצידו השני של הגשר ממתין לנו הבית הבא, החדש, הנצחי. זה שאין בו מקום לכאב ולמחסור.

לא חייבים להאמין בכך, כמובן. אפשר להסתפק במה שיש, במה שאפשר למשש, אבל מי שכן מאמין – שיתחיל בבקשה לשמוח. מועד חנוכת הבית קרוב מתמיד!

האם הדמות שבתמונה היא גבר או אשה?

בתור נערה שחקרה את יהדותה, כשנערים דתיים עברו לידי וקברו את הראש באדמה, נעלבתי.

כששלושת רבע בית כנסת שימש את הגברים לתפילה שקטה ומכוונת ואילו הנשים והילדים נאלצו להצטופף בפינה קטנה גדושה צעצועי ילדים, התפלאתי.

כשהצטרפתי לקהילה דתית ונאמר לי שלא אטרח על קיום מצוות ולימוד, כי בכל מקרה "אשתו כגופו" ושהזכויות של האיש שלי על לימוד התורה שלו ועשיית המצוות שלו מזכות גם אותי, זה נשמע לי כבר מוזר, אבל האמנתי. (טוב, לא ממש)

כשרב היישוב הגיע פעם בשבוע אל השכונה כדי להעביר שיעור תורה לנשים, ודיבר במשך שעות על תפקידה של האישה ביהדות כרעיה ואם, התעצבתי אל ליבי, אבל שתקתי.

כשהבנתי שהגבר המזוקן המכונה רב חושב שזכותו לקבוע עבורי אם ומתי להשתמש באמצעי מניעה, עצבנות קלה החלה להתגנב אל ראשי.

כשחברותיי הורחקו מברית המילה שנכפתה על תינוקותיהם כי היא נערכה בלב בית הכנסת, הרחק מעזרת הנשים הצדדחורית שבה הורשו הן להיות, חיבקתי אותן וחשקתי שיניים.

כשרצתי אל החדר הפנימי לקשור מטפחת לשערי בעת רעידת אדמה, במקום לרוץ מיד החוצה, ולהציל את חיי, התחלתי להבין שמשהו פה לא בסדר.

כשביקשתי מרב ליברלי וחביב להצטרף ללימודי הרבנות אצלו בישיבה והוא הסביר לי שזה עלול להביך את הגברים כי מדברים על ענייני נידה, נזכרתי בסטודנטית הראשונה לרפואה. המסכנה.

ועכשיו, פת-אום כולם מתפלאים. שנים אתם עולים לתורה בבר-מצווה ומוותרים בכזאת קלות על נוכחות נשות המשפחה, ואתן, הנשים, מסתפקות בפן בשיער ובצליפת סוכריות טופי.

ולא רק אצל דתיים, כולנו נגועים. שנים אתם מצפים שנשות המשפחה יפנו מהשולחן בזמן שאתם שותים קפה ומדברים על פוליטיקה. ושנים אתן מפנות ולא מעזות להתלונן. זה כאן, זה כל הזמן. אנחנו חברה שוביניסטית.

לקראת ההוצאה לאור של הספר שלי ("עלמא") הייתי השבוע בכמה פגישות בנושא יח"צנות, והיה מי שתיאר אותו כספר נשי והציע שאתראיין ל'לאישה' ולאתרים נשיים.

התנגדתי נחרצות.

אמנם נכון הוא שתשעים אחוז מהדמויות של הספר הן נשים, כולל הגיבורה הראשית ונכון שלא מופיעים גברים בספר עד פרק 27. אבל זה לגמרי מקרי.

אפשר להיות פמיניסטי בלי להיות נשי. מה זה בכלל להיות נשי? האם זה כולל בהכרח תנועות גוף מעודנות, חוסר יכולת לחנות ומשיכה בלתי מוסברת לתינוקות באשר הם?

וגברי הוא מי שיושב בראש השולחן? שמפצח גרעינים? שמדבר על נדל"ן?

אני טוענת שלא.

אני טוענת שאפשר להיות אדם. סתם אדם. ולתת למגדר לנוח.

הספר שכתבתי אינו פמיניסטי במובן של מאבק של נשים בדיכוי והדרה. הוא פשוט לא עושה עניין גדול מהיותן של נשים – נשים. הגיבורה, עלמא, יכלה להיות גבר באותה מידה.

בעולם שוויוני לא צריך פמיניזם.

במציאות האידיאלית שלי  יש בני אדם, כל אחד ואחת מהם ניצב על סקלה אינסופית של התנהגויות ונטיות, והשוויון ביניהם הוא אלמנטארי ואקסיומי. בעולם כזה אין צורך באפליה מתקנת.

אגב, הפוסט הזה הוא תוצאה של שיחה עמוקה ומדכדכת למדי בין שני בני אדם (שהם לגמרי במקרה גבר ואישה).

אין לי כוונה לכתוב פה ביקורת קולנוע, ואני גם לא מתפעלת באופן מיוחד מהסרט הזה מבחינה קולנועית, ובכל זאת הרעיון הפילוסופי שעומד מאחוריו לא יוצא לי מהראש כבר שבוע.

מדובר בעולם עתידני שבו האנושות התגברה כבר על עייפות החומר, הזדקנותו ומיתתו, והמדע מסוגל לתחזק את גוף האדם פחות או יותר לנצח.

ובכל זאת, לא מדובר בגן עדן עלי אדמות. האיזון חייב להישמר. עודף אנשים = רעב, מחסור. הרבה יותר קל לדאוג לכך שהעניים ימותו. וכך, יצרו להם עשירי אותו דור שיטה שבה הזמן הוא אמצעי תשלום. לעניים יש מעט, לעשירים יש הרבה. כל כך מעט, שחייהם בסכנה תמידית, כל כך הרבה שחייהם בעצם לא יכולים להיגמר.

העניים חיים באזור מוכה עוני המכונה "גטו" (וזה לא הקישור היחידי לשואה בסרט הזה), יש להם מספר קצוב ומוגבל של שעות, מקסימום ימים ספורים, ועל מנת לשמור על הזמן ולהמשיך לשרוד עד מחר עליהם לעבוד ולעמול כמעט ללא הפסקה. כל הזמן. כמו חמור שרודף אחרי הגזר, שקשור לו לגבו ומטלטל לפני אפו. מתוק ועסיסי אך לעולם בלתי מושג. הוא לעולם לא יגיע לאותו גזר/כסף, לאותם חיי נצח נכספים, אבל הוא יוסיף  ללכת קדימה ולסחוב את הכלכלה על גבו. העשירים גרים רחוק רחוק משם, לפחות 30 שעות נסיעה, מעבר להישג ידם של העניים בזמן. גם אם ינסו להגיע לשם- מן הסתם ימותו בדרך.

ניתן להעביר זמן מאדם לאדם, אך מעטים הם העושים זאת בפועל, ורבים המתים ברחובות, צעירים, יפים וראויים, אלא שזמנם/כספם אזל ולא היה מי שיושיע. ומכיוון שהעשירים שולטים בעולם, הם דואגים שהמוצרים כל הזמן יתייקרו, שהשכר ישחק, שההלוואות יינתנו בתנאים בלתי אפשריים…

סכום הזמן/כסף שיש לכל אדם מוטבע לו על אמת היד, מעין מספר שואתי דיגיטלי, שכל הזמן משקף את הספירה לאחור. כדי שמעט אנשים יוכלו לחיות לנצח ברווחה וללא מאמץ, חייבים ההמונים למות, להתחלף. הסרט שואל האם האדם ראוי לחיי נצח? והתשובה היא לא. הוא מבקר היטב את השיטה הקפיטליסטית החזירית, וצועד יד ביד עם המחאה החברתית-כלכלית המתרחשת בימינו סביב הגלובוס. הגיבורים מגלים שאין צורך ולא ברכה בחיי נצח. חיי שעה הם די והותר ואפשר לעשות בהם הכל, החל בלהתאהב וכלה בלהציל את העולם. טוב להיות בן תמותה, טוב להיות שווה בין שווים. מלאך המוות הוא סוציאליסט אמיתי.

אצלנו, בעולם ההווה הריאלי שמחוץ לקולנוע, עדיין כולם בני תמותה, וטוב שכך.

גם אם אתה מיליארדר, סופך קרוב! השעון הבלתי נראה שלך איננו עוצר. אולי אתה יכול לקנות רפואה משופרת, מזון בריאותי, חינוך איכותי, אולי הרכב שלך בטיחותי יותר, הכסא שלך נח יותר, הבית שלך מרווח יותר. אולי יש לך בחצר מקלט אטומי. אבל גם אתה, כמוני, תמות.

הדבר המאיים הזה שנקרא מוות הופך פתאום למתנה יקרת ערך. הוא מעניק לנו את השוויון בפני המוחלט, את היכולת להבחין ולהוקיר את ההווה, הוא מעניק לנו תחושת דחיפות ותשוקה לשינוי. המודעות למוות היא היא הנותנת לנו מודעות לחיים.

הסרט נגמר ושפחתכם הנאמנה הלכה לישון עם שעון מתקתק על אמתה. אני לא רואה את המספרים ולא יודעת כמה זמן נשאר לי על פני האדמה, אבל הפעימה הקצבית שלו מרגיעה אותי. היא כל הזמן נוכחת ומזכירה לי את יוקר האוצר הקרוי חיים.

עמל בת תשע. יש לה שיער ארוך בצבע חום בהיר, עור מוקה כהה ועיניים ירוקות גדולות.

היא גרה ביישוב קטן בגליל, מלא עצים ירוקים וגגות אדומים.

היישוב מוקף גדר גבוהה ובכניסה יש שער חשמלי צהוב, שנסגר ונפתח עם שלט רחוק.

עמל היתה רוצה לצאת ממנו לפעמים כדי לטייל בעֵבר השני, אבל אסור לה.

מעבר לגדר היא רואה שפנים ושועלים, עדרי צאן עם רועים, סלעים ועצים שבטח כיף לטפס עליהם ובמיוחד האלַה העתיקה, שקוראת לה בלי מלים, דרך הרוח המנשבת בעלים, וגורמת לה להידבק בכל גופה אל הגדר, להישען עליה ולייחל שתיעלם ותניח לה לגשת אל העץ ולטפס על ענפיו. 

אבל היא לא נעלמת, הגדר.

פעם עמל שאלה את אבא שלה למה בכלל יש גדר מסביב ליישוב.

"כי זה חשוב" אמר אבא שלה ולגם ארוכות מהקפה הלוהט. "הגדר שומרת עלינו מפני כל מיני דברים."

"אולי היא שומרת עליהם מפנינו?" הרהרה עמל בקול.

"המממ…" המהם אבא בלי להרים את עיניו מן העיתון.

היום הבית כולו שייך לעמל. אמא נסעה עם אחיה הקטן לבדיקות דם במרפאה ומשם לקניות וסידורים בעיר ואבא תיכף ידביק לה נשיקת קפה, יאמר בקול נמוך "טוב, אני זז לעבודה. תהיי ילדה טובה." וייסע למשרד שלו בחיפה.

עמל תתלבש ותצא להסתובב קצת ברחוב ליד הבית שלה. האוטובוס הצהוב עם הסמל של המועצה יחלוף על פניה וייעצר בתחנה. שם יעלו עליו ילדים עם תלבושת אחידה.

לעמל אין דברים כאלה, כמו אוטובוס צהוב ותלבושת אחידה. אף פעם לא היו לה כי היא לא לומדת בבית ספר. גם בגן לא היתה. היא לומדת בבית, עם אמא.   

אבל היום אמא עסוקה, אז עמל תלמד את עצמה. היא כבר גדולה, אמורה היתה להיות בכיתה ד'.

עמל מרגישה בודדה כשהיא נשארת לבד בבית. בעצם תמיד היא מרגישה קצת בודדה.

היא אורזת לעצמה תיק קטן עם מים, תפוח ירוק וכריך, פנקס ועפרונות ויוצאת מהדלת האחורית, זאת שפונה אל דרך העפר המקיפה את היישוב, מאחוריה גדר ומאחורי הגדר – נוף.

בלול מקרקרות שתי תרנגולות חומות, מנסות לשווא לדגור על שתי ביצים בלתי מופרות. עמל תאסוף אותן כשתשוב הביתה מהטיול ותכין מהן שקשוקה סורית, כמו שסבתא מירה לימדה אותה בקיץ שעבר.

רגליה היחפות של עמל פוסעות בצעד קל על האדמה החמה. לא כואב לה. היא כבר רגילה.

היא מגיעה אל דרך העפר ומתחילה לצעוד צפונה. השמש עדיין נמוכה והרוח קלה. עמל מנסה ללכת בעיניים עצומות אבל הוואדי שמתפתל מעבר לגדר והאלה העתיקה, הגדולה, קוראים לה לפקוח אותן ולהביט ביופיים. אביב עכשיו והכול פורח וזורם. הבית כבר רחוק מאחור ופינת החי הנטושה נמצאת מעבר לסיבוב.

עמל נכנסת אליה בתקווה למצוא אוצר. פעם אחת מצאה שם נוצה לבנה של טווס לבקן, אבל אחיה הקטן הרס אותה יומיים לאחר מכן. מעצבן. ופעם אחת מצאה גולגולת של איזה מכרסם. שרקן אולי.

הכלובים חלודים, ריקים כל כך, ומנעולים ישנים משתלשלים מהם ומרשרשים על גבי רשת הברזל כמו פעמונים מקולקלים.

פתאום היא רואה שפן. לא ארנב. שפן סלע אמיתי, קצר אוזניים, תקוע בפינת אחד הכלובים, מאחורי צינור פלסטיק דמוי מחילה. כנראה נכנס אליה בטעות ואז משהו נפל עליו וחסם את דרכו החוצה.

החוטם הקטן שלו רועד. מסכן, הוא בטח מבוהל וגם צמא ורעב.

עמל מחטטת קצת בתיק ומשליכה לעברו את התפוח שלה. 

השפן מרחרח את התפוח אבל לא מעז לגעת.

"אל תדאג, אני כבר משחררת אותך." עמל לוחשת.

היא מסיטה בקושי את דלת הכלוב ומרימה את מחילת הפלסטיק.

השפן מביט בה לרגע בעינוי השחרות,הנבונות, אולי בהכרת תודה, ורץ משם, דרך פרצה בלתי נראית בגדר, החוצה אל הוואדי.

עמל, בלי לחשוב יותר מדי, יוצאת אחריו.

השפן נעלם לתוך איזו מחילה, אמיתית הפעם, ועמל קוטפת קצת מרווה בשביל השקשוקה, תוחבת לתוך התיק וניגשת אל האלה שלה. זאת הפעם הראשונה שהיא נוגעת בה ממש. הגזע שלה מחוספס ועיניה מתמלאות דמעות. אולי מהרוח שהתחזקה בינתיים. אולי ממשהו אחר.

נחש מזדחל מתחת לשיח סירה קוצנית, חוויאי דואה מעל בסיבובים מרוכזים. עמל מטפסת על העץ ומתיישבת על ענף רחב. היא משקיפה על הנוף שכבר לא נחשב נוף, כי היא בתוכו ממש ולא רק צופה בו מעבר לגדר. השמש תלויה ברום, כתליון זהב, מלהיטה ומציתה את האוויר סביבה. בקבוק המים כמעט והתרוקן, הכריך כבר בבטן מזמן. ילד וילדה עם עדר קטן מעורב של עיזים וכבשים קרב אל הצל שמטילה האלה. יש להם כלב, גם הוא מעורב מאוד.

כמו העדר והכלב, גם עמל בעצמה מעורבת. אמא שלה אומרת שהיא הילדה הכי מעורבבת בעולם. כל אחד משורשיה נעוץ בפינה אחרת של העולם. אמא של אמא הגיעה מרוסיה, אבא של אמא מעיראק, אבא של אבא אמריקאי ממוצא גרמני ואמא שלו מסוריה. ובנוסף לכל, עמל היא ילדה חידתית, זאת אומרת שאמא שלה דתייה ואבא שלה חילוני, שמו"צניק עם תעודות. ככה הוא אומר.

עמל מנפנפת לילדים הבדואים לשלום. הם צוחקים ומנפנפים בחזרה.

פתאום עמל מרגישה שהיא איננה לבדה. שכל הילדים בעולם מלמדים את עצמם, שהגדר איננה גדר והשער איננו שער, הכל פתוח וגלוי ואפשרי ואין שום דבר נפלא כל-כך באוטובוס צהוב עם סמל שיש גם על חולצה. רוח קרירה מגיעה מן הים ומלטפת את פניה ועמל יודעת שהנה הגיעה לארץ הפלאות.

פעם היתה ארץ קטנה שהיתה ממוקמת בין הים הגדול לבין כמה ארצות עוינות שהעדיפו שהיא לא תהיה שם, או שלפחות תתנער ותתרוקן מהמדינה שהוקמה עליה במפתיע ע"י כמה אלפי נוודים אומללים שטענו שפעם גרו שם ורק בטעות הם לא שבו אליה עד אז בהמוניהם. היו שם חול וביצות וגם גמל. לא ירד בה כל כך גשם. בטח לא מספיק בשביל המוני האנשים הקטנים שחיו בה. הנוודים והמקומיים גם יחד. גם לא ממש מספיק אדמה.

אותם אנשים קטנים שהקימו את אותה מדינה קטנה על אותה ארץ קטנה וקראו לשתיהן 'שרוליק', היו מצחיקים מאוד, שכן הם האמינו שאפשר לשרוד בתנאים שהוזכרו לעיל וגם ליהנות מזה.

הם חשבו שהם מייסדים אוטופיה. הם חשבו שהם ממציאים את עצמם מחדש. הם עמדו זקופים ושרו את התקווה מעומק ליבם.

כל איש קטן חי באמונתו וכל אישה קטנה חיה באמונתה, והדברים היו ממשיכים כך עד עולם ללא הפרעה, לולא קרו שם כמה דברים (לפחות עשרים) שערערו את היסודות שעליהם המדינה הזאת בכלל הוקמה.

ראשית, היו התנגדויות. המקומיים והשכנים לא היו מרוצים במיוחד מבואם של הנוודים, על אף חביבותם ונימוסיהם, והם הביעו את אי אושרם בכמה הזדמנויות.

שנית, אל הארץ החלו לנהור נוודים מארצות אחרות, לא מוכרות לנוודים הראשונים. גם הם טענו שפעם הם גרו בה ואפילו כעסו כששמו אותם במדבר ולא התחלקו איתם בשדות המוריקים של מישור החוף. המתח גבר.

שלישית, חלק מהשרוליקים המשיכו ללבוש בגדי נדודים מיושנים וטענו שהמדינה צריכה לממן אותם כי הם הם השרוליקים האמיתיים ואי אפשר בלעדיהם.

רביעית, ההנהגה השרוליקית הסכימה.

חמישית, ההתנגדויות שהוזכרו בסעיף הראשון הובילו לכמה וכמה מלחמות וכן ליתמות ושכול, אבל מצד שני גרמו גם ללא מעט הישגים צבאיים שעוררו תחושות מרעננות של עוצמה וגאווה.

שישית, חלק קטן מהשרוליקים עם הבגדים המיושנים, נזכרו פתאום שהארץ הקטנה פעם היתה יותר גדולה והם התחילו לבנות לעצמם בתים ודמויי-בתים מחוץ לגבולות המדינה באופן לא ממש חוקי.

שביעית, ההנהגה השרוליקית לא התנגדה לפעולות הבלתי החוקיות. היא גם לא ממש גיבתה אותן. אפשר לומר שהיא פזלה הצידה ושרקה לעצמה זמר נושן.

שמינית, הרבה מקומיים נוספו בעקבות הכיבושים לתושבי המדינה, אלא שהשרוליקים לא הפכו אותם לאזרחיה, כפי שעשו לפנים עם המקומיים המקוריים.

תשיעית, המקומיים הבלתי מאוזרחים התקוממו. חצופים.

עשירית, הן השרוליקים עם הבגדים המיושנים והן המקומיים המתקוממים התרבו והתרבו, בעוד היתר – לא ממש. נעשה ניסיון לייבא שרוליקים בסיטונאות, אבל גם זה לא עזר.

אחת-עשרית, המדינות השכנות מדי פעם החטיפו לשרוליקים מכות. לפעמים הן הסתפקו באיומים.

שתים-עשרית, גם שרוליק למדה לאיים ולהחטיף. היא נהגה לתרץ את התנהגותה הבריונית במילים "אין ברירה. הם מבינים רק כוח." וגם ב-"אין מנוס. השכנים הם אותם שכנים והים הוא אותו ים". אבל תמיד היו גם לא מעט שרוליקים שלא דקלמו במקהלה עם כולם והתעקשו לשאוף לשלום עם המקומיים ועם השכנים.

שלוש-עשרית, מדינות העולם החלו לעקם את פרצופיהן, לנענע את ראשיהן ולצקצק בשפתיהן. צו צו צו.

ארבע-עשרית, יום אחד אחד השרוליקים המיושנים התעצבן על המנהיג דאז (שבכלל היה המשרוליקים הראשונים, אבל איזה ג'וק נכנס לו לראש והוא החליט שכדאי לשבור לכל המתקוממים את העצמ- אה, סליחה, לעשות איתם שלום. כי נמאס כבר מנהרות הדם והטמטום) אז הוא ירה בו ודי.

חמש-עשרית, הבנייה הבלתי חוקית גברה וכך גם ההתקוממות וגם היו עוד כמה מלחמות.

שש-עשרית, מנהיג ראשוני אחר החליט גם הוא שדברים שרואים מכאן לא רואים משם וניתק לשרוליק חתיכת ארץ, כולל כמה וכמה יישובים, בטענה שזה יביא שלום.

שבע-עשרית, זה לא הביא שלום.

שמונה-עשרית, שרוליק אחד הפך בדרך נס להיות הנשיא אבל היה לו עניין עם שגיאות כתיב והוא בטעות חשב שתפקידו להיות "אנסי".

תשע-עשרית, רוב השרוליקים גילו שהם לא יכולים לגמור ת'חודש ושאין להם איפה לגור. הם יצאו לרחובות וצעקו בגרון ניחר. זה לא עזר.

עשרימית, השרוליקים עם הבגדים המיושנים והבתים הלא חוקיים נתנו מכה לשרוליקים שהאמינו בשלום עם המקומיים והשכנים. מכה קטנה אבל כואבת. מכה מוזרה. מכה שהכניסה רבים מהם לשוק.

האם תוסיף המדינה הקטנה להתקיים אחרי המכה העשרים ורשימת הבעיות תמשיך להתגולל לנצח, או שמא תהיה זו המכה שתשבור את גב הגמל? …

לא יודעת. אני בשוק. לאלוהים פתרונים.

שני עכברושים מול שתי חולדות
בשני צידי מבוך, בתוך מלכודות.

העכברוש הזקן מסביר לנכדו
שהחולדות אשמות בה-כל בבירור.
החולדה הקשישה מסבירה לנכדתה
את ההיפך הגמור.

סבתא- אם עכברוש יתקרב אליך- תברחי!
הם לא כמונו. הם מסוכנים.
נכדה- לי הם דווקא נראים נחמדים.
סבתא- עדיף להסתובב עם ערפדים.

סבא- אף פעם אל תאמין לחולדה.
נכד- אני יכול להסתדר בעצמי. תודה.
סבא- חולדות נולדות שקרניות וגנבות.
נכד- לי הן דווקא נראות כמונו. טובות.
סבא- חולדה טובה כשהיא מתה. קפיש?
תקשיב לי, ילד. אל תהיה אדיש.

נכד ונכדה- איך זה התחיל, סבא? סבתא?

סבא- או הו… הרבה לפני שנולדת.
הם… מאז ומעולם הם רצו להשמידנו.
תבין, אין כאן מספיק מקום לשנינו.

סבתא- אנחנו רק רצינו לחיות לידם.
סבא- אנחנו פה והם שם.
סבתא- אבל הים הוא אותו ים…

סבתא- הם רעים. הם אויבים אכזריים.
נכדה- ומה אנחנו?
סבתא- עם של רחמנים.
אנחנו רק רצינו בית במקום חיים של נדודים.

נכד- ואי אפשר לחיות ביחד?
חייבים לחיות בפחד?
סבא- הם לא מוסריים. אין להם ערכים.
תראה מה הם עשו לנו. נחזיר להם! צריכים!

נכדה- סבתא, יש לי סוד, אבל את לא צריכה לחשוש.
יש לי… חבר עכברוש.
סבתא- אבוי! געוואלד! סכנה!
הוא ידקור אותך בגב כשלא תהיי מוכנה!

סבא- חולדה ועכברוש?! אלוהים אדירים!
נכדי אתה כל כך… כל כך… תמים….
נפלת על הראש, או מה?
אלוהים אדירים! יש פה מלחמה!

סבתא- אנחנו רק מגנים על עצמנו.
והם תמיד ירצו להשמידנו.

סבא- לא יעזור כלום.
הגענו למבוי סתום.
תראה מה הם עושים לנו,
איזו ברירה בדיוק הם משאירים לנו?

סבתא- אין לנו ארץ אחרת.
לנצח נחיה על החרב.

סבא- לא נשכח ולא נסלח.
אם לא ננקום, אז מה הטעם?
אנחנו ננצח
או שתמות נפשי איתם.

סבתא- אנחנו סובלים אז גם הם יסבלו.
אנחנו סובלניים והם לא. נקודה.
סבא- אנחנו רוצים שלום והם לא.
הם מבינים רק כוח. עובדה.
סבתא- רק כוח. עובדה.

הסבא והסבתא ממשיכים לדבר אל עצמם בלהט.
הנכד והנכדה יוצאים מהמלכודות בלאט,
משלבים ידיים, נאנחים, מצחקקים
ובלי מילים מיותרות הולכים לגן המשחקים.

מסכת סוכה מספרת לנו כי "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו", ועוד היא מוסיפה "ומתקנין שם תיקון גדול".

אני חושבת שהקופירייטר של הצבא עשה בשבוע שעבר חיבור חכם מאוד בין המבצע לשחרור גלעד שליט לבין המסורת העתיקה של העם שלנו – וכולנו יכולנו לחוש בזה בעצמנו. זה היה באויר. מין שמחה מיוחדת, שונה מהמוכרת, שמחה יתרה, מעקצצת.

אמנם אין לנו בית מקדש והמציאות פה מסוכסכת ורחוקה מלהיות אוטופית.

ובכל זאת – ההצלה שלגלעד היא הצלה של כולנו. כפי שנאמר: "בכל דור דור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים." תרתי משמע.

זהו זמן נהדר לקלישאות, אז הנה אוסיף עוד אחת – כולנו רקמה אנושית אחת. כל אחת ואחד מאיתנו הוא חוט בעל תכונות ייחודיות וחד-פעמיות. כולנו רקומים על אותו אריג וכולנו משתלבים כך או אחרת בתוך הרקמה הגדולה הזאת.

ודווקא החוט הדקיק הזה, הביישן, המופנם, הפך עבור כולנו לבולט וחשוב ויקר. חסרונו צרב, הזכיר לנו את ארעיותנו, את השבריריות של החיים, את שוויים הבלתי נתפס. את העובדה שיש דברים גרועים מן המוות.

היום אני גאה להיות ישראלית ויהודיה, וזה לא קורה לי הרבה בזמן האחרון.

אני לא יודעת עד כמה המניעים של ביבי כשרים ונקיים, אני משערת שבפיגוע הבא יקפצו כל המלעיזים ויאשימו את המבצע הזה, אני רואה את המאבק החברתי גווע מנגד, אני רואה את כעסם של מי שרוצחי אהוביו השתחררו, אני נגעלת מהצהוב, אבל איכשהו, כל המניעות האלה עוברות לידי, לא באמת פוגעות בשמחה הזכה בשמחתם של משפחת שליט.

אני לא מכירה אותם אישית, מה שהופך את השמחה הזאת לשמחה בשמחת האחר.

טוב, לא ממש אחר. הרי אנחנו שמחים כי אנחנו מרגישים דומים וקשורים, כי אנחנו יודעים שמה שקרה להם יכול היה לקרות לכל אחד מאיתנו.

יום שלם אנשים נדבקים לחדשות בכל כלי התקשורת ולא מסוגלים להרפות, ובאופן מפתיע זה לא בגלל אסון עצום בסדר גודל של צונאמי, התקפת טרור או מלחמה חדשה.

חדשות טובות. אוקסימורון שהפך למציאות.

החג הזה היה שמח באמת והוא ייזכר הרבה שנים ככזה. התקיימה בו המצווה "ושמחת בחגיך", ובגדול.

העולם שמח

ומשהו קטן לקינוח:

בפרק ח' של ספר נחמיה, שהוא אחד המקורות המרכזיים לקיום חג הסוכות, נאמר:

"וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד."